מורים

קראטה אוקינאווי - מורים

צ'אטן יארה (1756 - 1668) Chatan Yara
דמות אגדית ברפרטואר ההיסטורי של אמנויות הלחימה האוקינאוויות.בן למשפחה עשירה מהכפר "צ'אטן". (אחדים מההיסטוריונים טוענים שחי עד 1747 בעוד אחרים מייחסים את שמו לתקופה מאוחרת יותר) דודו הסוחר שכנע את הוריו לשלחו לסין כאשר מלאו לו 12 שנים, על מנת ללמוד את התרבות והשפה הסינית. צ'אטן יארה, שנקרא מאוחר יותר גם "Uekata", למד בפוקואין את הקמפו הסיני וכלי נשק ושהה תקופה בת 20 שנים תחת המורה וונג צ'ונג- יו (Wong Chung-Yoh) טרם חזר לאוקינאווה בשנת 1700. עם חזרתו התמקם ב- "שורי" (Shuri) והחל ללמד. כיוון ששלט בשפה הסינית הוא תרגם מסמכים לסוחרים, הצטיין בעיסוק זה והיה למתרגם רשמי של השלטון וזכה לתואר "Pehchin".
האגדה מספרת שבעת שטייל לאורך שפת הים לעת ערב שמע קול זעקה, משקרב למקום חזה בסמוראי הרודה בבחור צעיר ומיד ניגש לעזור תוך סיכון חייו. יארה נלחם בחייל בעזרת משוט ("eku") וניצח. לאחר שהבחור הפיץ את אשר קרה נענה יארה לקריאת המקומיים והחל ללמד את ילדי המקום את אמנות הלחימה.
תלמידו המפורסם היה טאקהארה פייצ'ין הידוע בכינויו "טודי סאקוגאווה".

טאקהארה פייצ'ין (1760 – 1683) Takahara Peichin
נולד באקאטה-צ'ו (Akata-Cho) שבדרום שורי (Shuri), נצר למשפחה ממעמד גבוה בחברה הפיאודלית. "פייצ'ין" הינו תואר כבוד ופירושו הוא "ותיק, בכיר" (senior).
מעט מאד ידוע עליו. יש האומרים כי היה נזיר ממקדש שאולין, מומחה לאמנויות לחימה. איש משכיל שעסק גם באסטרונומיה ובמיפוי מפות ואכן הוא מיפה את איי הריוקיו.
היה ידוע כלוחם גדול אשר שם דגש גם על עקרונות אתיים כגון " Ijo " - חמלה וענוה, " Fo " - רצינות ומסירות ו- " Katsu " - הבנה עמוקה של הטכניקות ומהותן. העניק חשיבות רבה לתרגול הקאטה והבנתה על משמעויותיה השונות. ראה בקאטה אמצעי חשוב ומרכזי להבנה ולשיפור טכניקות קרב. ראה באמנות הלחימה דרך חיים ונחשב ל- "אבי הקראטה האוקינאווי". תלמידו המפורסם היה סאקוגאווה קאנגה.

קושאנקו (קוסאנקו) (Kushanku kung Yang)
חבר משלחת צבאית סינית משושלת מינג, שנשלחה לאוקינאווה בשנת 1756. המשלחת מנתה כ- 36 משפחות שהתישבו באי קוממורה (Kumemura), שליד נהא.
מומחה ואמן קמפו (Shaulin Quan-Fa) שהשפיע רבות על ה- "טה" המקומי הן בסגנון והן בהעברת ידע רב. לימד מקומיים רבים כגון צ'אטן יארה וסאקגאווה קאנגה, שלימים הפך לתלמידו הידוע ביותר. קושאנקו חזר לסין, מולדתו, בתום תקופת שליחותו בשנת 1762.

סאקגאווה קאנגה "טודי" (1815 – 1733) Tode" Sakugawa Kanga"
תלמידו מילדות של טאקהארה פייצ'ין. ב- 1756, שנות העשרים לחייו, קיבל אישור ממורהו והחל ללמוד תחת קוסאנקו TODE / היד הסינית" ומכאן כינויו "טודי סאקוגאווה". מידע זה מאשש את הדעה הרווחת כי באותה עת היו קיימים באוקינאווה שני זרמים במקביל, האחד היה מקומי (TE / יד") והשני סיני ("TODE / היד הסינית"). סאקגאווה שילב את ה- "טה" המקומי עם ה- "טודי" הסיני תחת כללים אתיים ברורים ולכן נהוג לייחס לסאקגאווה את התואר "המורה הראשון". תלמידו המשמעותי ביותר היה מאטסומורה סוקון.

מאטסומורה סוקון "בושי" (1889 – 1797) Bushi" Matsumura Sokon"
בין היחידים שקיבלו את התואר "לוחם" ("בושי / BUSHI ") ממשפחת המלוכה. נחשב לאחד מאמני הלחימה הידועים היותר באוקינאווה ובסין וסיפורי פולקלור רבים מסופרים עליו. תלמידו המפורסם ביותר של "טודי" סאקגאווה. לאחר מות מורהו אומץ בידי מש'פ המלוכה ("שו" SHO) ונשלח ללמוד במקדש שאולין, אח"כ חזר והיה לשומר ראשו של המלך "שוקו" SHOKO. נחשב לאבי ה- "שורין-ריו" Young Forest) SHORIN-RYU).
מאטסומורה הינו הראשון שארגן את ה- "שורי- טה" שהפך ברבות הימים ל- "שורין ריו" והעמיד תלמידים מפורסמים רבים: איטוסו אנקו (שורי-טה), אזאטו יאסוטסונה, יאבו קנטסו, האנהשירו צ'ומו, קיאן צ'וטוקו.
מאטסומורה כתב מספר ספרים בנושא אמנויות הלחימה והאתיקה של הלוחם.

איטוסו יאסוטסונה אנקו (1915 – 1830) Itosu Yasutsune Anko
נולד ב- גיבו / שורי למשפחה מבוססת ורכש השכלה בספרות סינית. שירת כפקיד לאחרון המלכים בשושלת המלוכה האוקינאווית עד תום השלטון המונארכי היפני בשנת 1879. החל ללמוד אמנויות לחימה בהוראת פיצ'ין נאגההאמה צ'יקודון (Nagahama Chikudon Peichin) ובין מוריו נמנים: מאטסומורה קוסאקו ו- "שוכן המערות" סקאגאמי ("אנאן"). אח"כ החל ללמוד אצל "בושי" מאטסומורה סוקון. איטוסו היה אדם בעל כוח רב ומאחר והתפרסם ביכולתו להכות שורשים בקרקע בתרגול הקאטה נאיהאנשי (Naihanchi), זכה לכינוי "אנקו (Anko)" שפירושו "סוס הברזל". היה בין הראשונים שהציגו את הקראטה כשיטה לחיזוק ובריאות הגוף במערכת החינוך באוקינאווה בראשית המאה ה- 20 וביסס סיסטמה פשוטה שתתאים לכל וכך העלה את הקראטה מן המחתרת והביא להתפשטותו בקרב האוכלוסייה.

איטוסו החל להתאמן אצל מאטסומורה סוקון ב- 1846בהיותו בן 16. לאיטוסו היו מורים נוספים: מאטסומורה קוסאקו מ- "טומרי" ו- גוסוקומה סנסאי.

חמשת קאטות הפינאן (פינייאן/צ'אנאן/היאן) מיוחסות לאיטוסו. (כנראה שמקור שתי הקאטות הראשונות, "פינאן שודאן" ו- "פינאן נידאן", הינו בסין ובערך ב-1904, איטוסו חידש אותן והוסיף אליהן עוד שלוש קאטות: "פינאן סאן דאן", "פינאן יון דאן" ו- "פינאן גו דאן". לאיטוסו מייחסים גם את פיתוח הגיסאות הקצרות ("שו", "Sho") לקאטות "פסאי" (Passai) ו- "קושנקו" (Kushanku) וכן את "נאיהאנשי ני-דאן" (Naihanchi Nidan) ו- "נאיהאנשי סאן-דאן" (Naihanchi Sandan).

איטוסו שילב את לימוד ותרגול הקאטות המסורתיות באופן שיטתי בשורין-ריו (Shorin-Ryu) האוקינאווי.

באוקטובר 1908 פרסם מכתב: "עשרת הצווים של הקראטה" ("Tode Jukun"). המכתב כוון לקהל הרחב ולמוסדות החינוך ומטרתו לפרוץ ולהפיץ את הקראטה אל מעבר לחופי אוקינאווה אל ליבם של שלטונות יפן ותושביה.

פרפראזה ועיקרי הדברים:

הקראטה אינו מיועד לתועלת פרטית אלא להגנת הסביבה ולטובת הכלל. דרך הקראטה נלמד להימנע מקונפליקט.

הקראטה מחזק את גופנו. אם ילדנו יתרגלו קראטה מגיל צעיר הם יתחזקו ויהפכו לנערים בריאים וחזקים (הערה: קיימת התייחסות למישור הצבאי. ילד בריא יגדל ויוכל לשרת את מדינתו נאמנה).

הקראטה אינו נלמד בתקופה קצרה. אם נהיה סבלניים ונתרגל בחריצות תיראנה תוצאות לאחר מספר שנים – ההולכים בדרך זו יזכו לגלות את הקראטה.

התאמנו בעקביות והשתמשו במקיווארה. הרפו כתפיים, מלאו ריאות באוויר, יצבו עמידה והכו שורשים בקרקע, רכזו את האנרגיה ב- "טאן דן", הפעילו זרועות ורגליים ותרגלו מדי יום.

תרגלו בגב ישר, הנמיכו כתפיים, חזקו רגליים ועימדו יציב. רכזו אנרגיה "בטאן דן".

בצעו חזרות על כל טכניקה, למדו את ההסברים והמשמעויות והחליטו היכן וכיצד ליישמן.

החליטו לאיזו מטרה התרגול – בריאות או הגנה עצמית (הערה: התייחסות למישור הצבאי).

על ההתייחסות להיות כבשדה הקרב או בתרחיש אמיתי. מתן חשיבות לאינטנסיביות ורוח קרב.

אין להתאמן יתר על המידה. "אימון יתר" יגרום לנזקים ופגיעה בריאותית, ואיבוד אנרגיה –התאמנו בתבונה!

בעבר המורים והעוסקים הקראטה האריכו שנים. אני מאמין שניתן להעביר ידע מדור לדור ולהנות מיתרונות הקראטה. הדבר יהיה לתועלת החברה והאומה כולה (הערה: שוב התייחסות גם למישור הצבאי והלאומי).

בין תלמידיו הרבים ראוי לציין את: מאבוני קנוואה (שיטו-ריו), צ'יבאנה צ'ושין (קובאיאשי-ריו), פונקושי ג'ישין (שוטוקאן-ריו), מוטובו צ'וקי, יאביקו מודן, טויאמה קאנקן.

היגשיאונה (היגאונה) קאנריו (1915 – 1851) Higashionna (Higaonna) Kanryu
(חלק מן המקורות טוענים כי שנת הולדתו הינה 1953).
נולד ב- נישימורה ("נישי-מאצ'י") / נהא. החל ללמוד "שורי-טה" מאת מאטסומורה סוקון. היגשיאונה החל ללמוד גם מהמורה סיישו ארגאקי (Seisho Aragaki) בשנת 1867. מאוחר יותר עבר ל- פוקואין (Fukien \ Fuzhou) / סין. החוקרים חלוקים ביניהם בעניין שהותו של היגשיאונה בסין. יש האומרים כי שהה בסין כ- 15 שנים כבר מ - 1869 בעוד אחרים טוענים כי שהה בסין החל מן השנים 1873-4, כאשר החוקרים מסתמכים על מקורות שונים (בכל מקרה מקובל על כל החוקרים כי שהייתו בסין ערכה מעל 7 שנים). גם בעניין מוריו בסין לא הצליחו החוקרים להגיע לידי קונצנזוס מלא. יש הגורסים כי ביקש ללמוד מידי וואי שינזאן (Wei \ Wai Shinzan) אך מכיוון שאסור היה על אנשי צבא ללמד אזרחים, היפנה אותו שינזאן למורה אחר, טורוקו (To Ru Ko) . ע"פ מקורות אחרים וואי שינזאן (Wei \ Wai Shinzan) היה תלמידו של ליוקונג (Liu Liukung).
על כל פנים, רוב החוקרים כותבים כי היגשיאונה למד קמפו מידי ליו ליוקונג (Liu Liukung) ומ- וואי שינזאן (Wei \ Wai Shinzan) בסגנון "אגרוף עגור פוקואין (Fukien Crane Chang). בי"ס זה שילב בין סגנון העגור הלבן של דרום שאולין וסגנון "ארבעת האגרופים/עקרונות" (White Crane of South Shaolin Chang and Four Ancestor Chang).
הסגנונות בסין נחלקו ל- "קשים/חיצוניים" כגון שאולין צ'ון (Shao-lin Chun) ול- "רכים/פנימיים" כגון יי-צ'ואן, בה גואה צ'אנג, טאי צ'י צ'ואן (Yee Chuen, Ba Gua Chang, Tai Chi Chuen). היגשיאונה למד ממוריו "פאנגאינון/פאן גאינון" (Pan Gainoon) – בתרגום מילולי: "חצי אחד רך וחצי שני קשה".

משחזר לאוקינאווה פיתח את סגנון ה- "נהא-טה", המתאפיין בשילוב טכניקות קשות ורכות, הדגשי נשימה ומוטיב ה "עגור" המופיע בקאטות גו-ג'ו ריו. בתחילה לימד מספר אנשים מצומצם ובאוקטובר 1905 החל ללמד בביה"ס למסחר בנהא ויצא לקהל הרחב.

תלמידו וממשיכו היה מיאגי צוג'ון (Chojun Muyagi).

מאבוני קנוואה (1952 – 1889) Mabuni Kenwa
אבי השיטו-ריו. דור 17 ל- "קאימוצ'י", מעמד לו זכו משפ' מיוחסות באוקינאווה. ב- 1920, בגיל 13, החל מאבוני את לימודיו אצל מורהו אנקו איטוסו (Anko Itosu) ב- שורי.

ב- 1909 על מנת להרחיב אופקיו, החל מאבוני ללמוד אצל קאנריו היגאונה (Higaonna Kanryu) מ- נהא, עד למות מורהו ב- 1915.

בשנת 1915 נפטר גם אנקו איטוסו והאגדה מספרת שמאבוני ביקר את קברו מדי יום ותרגל קאטות למשך שנה על מנת לחלוק כבוד למורהו.

מאבוני למד גם מהמורה סאישו אראגאקי (Seisho Aragaki, 1840 - 1920), אמן טו – טה (טודי, "היד הסינית"), שלימד נהא – טה, סגנון דומה לזה של היגאונה, ובנוסף היה אמן "קובוג'וטסו" (אמנות כלי הנשק המסורתיים) ולימד טכניקות "בו / BO" ו- "סאי / SAI". לאראגאקי (אראקאקי) היו שמות וכינויים רבים: קאמאדאונצ'ו, "מאהיה" ("החתול"), "טסוג'י פייצ'ין" ו- "צ'יקודון פייצ'ין" (תואר אצולה מקומי). היסטוריונים חלוקים על תאריך פטירתו, יש הטוענים כי התאריך הוא מאי 1918 בעוד אחרים טוענים ל- 1920.

מקור נוסף בעל השפעה היה מסגנון "'אגרוף העגור הלבן' - פוקואין / White Crane Fist' – Fukien” '' אשר למד ממורהו "וו סיאן גויי" (WU XIAN GUI), שנהגה ביפנית "גו קנקי" (GO KENKI).

מורים נוספים עימם למד ותירגל היו: ארגאקי קאמאדאונצ'ו (Aragaki kamadeunchu 1840 -1920), סואיושי ג'ינו 1920) - 1846 (Sueyoshi Jino וטאוואדה שימבוקו 1920) - 1851 Tawada Shimbuko .( מאבוני סיים את לימודיו ולאחריהם את שירותו הצבאי והתגייס למשטרה. בשנת 1918 כונן מאבוני קבוצת לימוד שתפקידה לחקור את אמנות הלחימה המקומית. חברי הקבוצה היו מורים ידועי שם: צ'ושין צ'יבאנה, פונאקושי ג'ישין, שינפאן שירומה, אנבון טוקודה, סייצ'ו טוקומורה, צ'וג'ו אושירו ו- הוקו אישיקאווה. Chosin Chibana, Gichin Funakoshi, Shinpan Shiroma, Anbun Tokuda, Seicho) (Tokumura, Choju Oshiro, Hoko Ishikawa

בשנת 1919 הוזמן מאבוני להדגים טכניקות לפני הנסיכים "קוני / Kuni" ו- "קאצ'ו / Kacho " בבתי ספר באוקינאווה.

משהגיע אמנות ה- "טה" המקומי, טודי / TODE / יד סינית" ליפן דרשו היפנים לארגן ולמסד את ה- "טה" על מנת לקבלו תחת מטרית אמנויות הלחימה היפניות באופן רשמי. השם " Tode/ טודי"הוחלף ב- "קראטה- דו" והחל תהליך ארגון הסגנונות השונים. מאבוני כינה בתחילה את סגנונו, ששילב שורי-טה ו- נהא-טה, בשם "הנ-קו ריו / HANKO RYU" )"סגנון חצי קשה"(, ומאוחר יותר שינה את השם ל: "שיטו ריו / SHI-TO RYU", על שם שני מוריו העיקריים, אנקו איטוסו וקאנריו היגאונה )"שי" על שם איטוסו, "טו" על שם איגאונה(. כך הפך בשנת 1929 השם: "הנקו ריו" ב- "טודי" ל: "שיטו ריו" ב- "קראטה-דו".

מאבוני עובר באותה שנה לאוסאקה מלמד שם שיטו ריו, מתרגל גם את כוחות המשטרה ואט אט מתפרסם.

בתאריך 23 במאי 1952 נפטר מאבוני כאשר הוא משאיר אחריו רשימת תלמידים ארוכה,ביניהם שני בניו, קנאי וקנזו מאבוני, צ'וג'ירו טאני, ריושו סאקאגאמי, יושיהקי טסוג'יקאווה, קן סאייקו, ג'ון איצ'י אינואה, מאנזו איוואטה, טושיאוקה אימנישי, קאזואו קוקובה, טוקיו היסאטומי וריוסאי טומויורי. Kenei Mabuni, Kenzo Mabuni, Chojiro Tani, Ryusho Sakagami, Yoshiaki Tsujikawa, Ken Seiko, Jun-ichi Inoue, Manzo Iwata, Toshiyuki Imanishi, Kazuo Kokuba, Tokio Hisatomi, Ryusei Tomoyori.

מאבוני סנסאי צבר ידע רב ורעיונו היה ליצור סגנון אחד המאפיין את הקראטה האוקינאווי. בסילבוס של סגנון ה- שיטו ריו קיימות כ- 70- 60 קאטות בעלות אפיונים שונים: שורי-טה, טומארי-טה ו- נהא-טה.

מוטובו צ'וקי (1944- 1871) Motobu Choki
נולד ב- שורי. בן שלישי למשפחה מיוחסת. באותם ימים הוענקו מרב תשומת הלב, החינוך והזכות בשושלת המשפחתית לילד הראשון ובמיוחד כאשר מדובר היה בעיסוק באמנויות לחימה. אחיו הבכור, צ'ויו (Choyu), הוא זה שהמשיך באופן טבעי את שושלת אמנות הלחימה המסורתית המשפחתית: "Motobu Udon Ti", בעוד ששני אחיו הקטנים, צ'ושין (Choshin) וצ'וקי (Choki), היו לכינור שני וכך נאלץ צ'וקי בראשית דרכו ללמוד בהיחבא אמנויות לחימה.

בשל כוחו ומהירות תנועתו הוא זכה לכינוי "מוטובו סארו" (Motobu-saru), קוף ביפנית. בצעירותו היה מוטובו צ'וקי איש מדון ונהג לבחון את הטכניקות אותן למד בחוצות ומשום כך מורים רבים סירבו לקבלו כתלמידם.

מוטובו צ'וקי התמקד ביעילות הטכניקות גם כאשר עסק בקאטה ונהג לשים דגש על יישום כל תנועה ומהלך. למרות שלא יצר סגנון חדש הרי שהשפעתו על הקראטה הינה רבה. אגב, אין לערב את הקראטה של מוטובו צ'וקי עם "מוטובו ריו" (Motobu Ryu), אמנות לחימה שונה שהועברה במשפחה מאב לבן ונקראה במקור "Motobu Udon Ti" (ראה פיסקה ראשונה).

בשנת 1921 עבר עם משפחתו לאוסאקה/יפן.

בספטמבר 1925 התרחש אירוע אשר פורסם במגזין הפופולארי "קינג" (Kingu), חולל הדים רבים והעלה את ה- "טה" (הקראטה של ימנו) לכותרות. באותה עת נערכו קרבות אגרסיביים בין מתאגרפים ואמני לחימה יפניים. הקראטה לא היה מוכר ביפן עדיין. האירוע נערך בקיוטו בהשתתפות מתאגרף מקצועי (גרמני או רוסי בעל הכינוי "ג'ורג'") ואח"כ הוזמנו לזירה צופים המעוניינים לנסות כוחם. צ'וקי מוטובו, שהיה אז כבן 50, נענה לאתגר. הקרב הקצר נסתיים בניצחונו של מוטובו צ'וקי והמתאגרף נותר מוטל על הרצפה. משנשאל לסגנון בו נלחם השיב מוטובו: "שום סגנון מיוחד, פשוט 'ריוקיו טה'" (Ryukyu Te).

כתבת המגזין קינג

המאמר יצא לאור ארבעה ימים לאחר האירוע ונראה שהמראיין והמאייר טעו והגיעו אל פונאקושי, גם הוא מורה אוקינאווי, בעל השכלה גבוהה יותר ושפה יפנית רהוטה. מאייר העיתון אף צייר את הסצנה בדמותו של פונאקושי. מיותר לציין שהדבר אינו תרם למערכת היחסים שבין שני האישים. בכל אופן, המגזין, שהודפס ביותר ממיליון עותקים, הביא לפרסום נרחב של האירוע ובעקבותיו לתחילת דרכו של הקראטה ביפן.

שני ספרים אותם כתב מוטובו צ'וקי יצאו לאור ב- 1926, שניהם מתמקדים בטכניקות קרב. ספר הראשון: "Okinawan Kempo" וספר שני: "Watashi no Karate jutsu" בו מתייחס מוטובו צ'וקי לקאטה Naihanchi.

בשנת 1927 עבר צ'וקי מוטובו להתגורר בטוקיו. בסתיו 1936 הגיע לאוקינאווה על מנת להתעמק בקאטה ובקובודו. באביב 1939 חזר להתגורר באוקינאווה.

בין מוריו נמנים: אנקו איטוסו (Anko Itosu) - "שורי-טה", קאסוקו מאטסומורה (Kasoku - Matsumora) - "טומארי- טה", קאנאגוסוקו (Kanagusuku) ו- סאקומה (Sakuma of Gibo).

בין תלמידיו ניתן למנות את יאסוהירו קונישי (Yasuhiro Konishi) -מייסד "שינדו-ג'ינן ריו" (Shindo Jinen Ryu), את קוסאי קוניבה (Kose Kuniba)- מייסד "סאי שין קאי" ( Seishin Kai), את הירונורי אוהוטסוקה (Hironori Ohtsuka) - מייסד ואדו ריו (Wado-Ryu), ואת שושין נגאמינה (Shoshin Nagamine) - מייסד מאטסובאיאשי שורין ריו (Matsubayashi Shorin-ryu).