השלם וסך חלקיו / מאת איציק כהן מה הופך טכניקה או אוסף טכני לדבר שמעבר לכימות אובייקטיבי פשטני? היכן הוא המקום בו קיים המעבר מן הפאזה הטכנית לאמנות? מדוע משנפריד את השלם לחלקיו תאבד לעיתים הפונקציונליות שלו באופן חלקי או מלא? האם משנפרוט את השלם לסך חלקיו, ניפרד למעשה מאיכותו הייחודית? על מנת להבין את מרכיבי אותה איכות, את אופן פעולתה ואת עוצמתה, עלינו לפרקה לגורמים. אולם משנעשה זאת הרי שאנו נאבד את אותו "שלם" אשר נותן לאמנות את איכותה. עצם השאלות הללו מכוון את הדיון לתחום הפילוסופי ולתחום הפרקטי. זהו נושא מעניין אשר מצוי גם בקראטה, הן באופן ההסתכלות שלנו במישור הביצועי ובעיקר במתודה ובאופן הלימוד והעברת החומר. עקרון הסינרגיה, כלומר תפקוד מרכיבי השלם יחדיו, יניבו תועלת רבה יותר ולעיתים שונה מן המצב שבו כל אחד מן החלקים פועל בנפרד. אותו שיתוף פעולה, יחסי גומלין או שילוב המרכיבים השונים בסדר הנכון, במקום הנכון בתזמון הנכון ובנקודת הזמן הנכונה, הם אלו אשר יניבו את התוצאה האפקטיבית המיטבית. גישת הגשטלט תומכת גם היא בכך שלמעשה "השלם עולה על סך החלקים המרכיבים אותו". עיקרון PRAGNANZ קובע כי האדם מבצע תיקונים ושינויי תפישה בקלט על מנת להתאימו לתבניות תפישה שפיתח. ממצאים אמפיריים מעידים כי קל לנו יותר לתפוש מכלול דברים המצטרפים לתבנית מאשר אוסף פרטים ללא משמעות. לשיטת הגשטלט, הצורה נתפשת בשלמותה ואינה מתבססת על ניתוח תכונותיה. עובדה זו היא חרב פיפיות משום שמחד תפישת התבניות שפיתחנו עוזרת לנו להבין דברים חדשים ומאידך ממש אותה תפישה היא גם זו המכשילה אותנו להבין דברים חדשים. תפקידו של המורה הוא לבחור מתי לעשות שימוש בתבניות תפישה מוכרות לכולם או לאפשר לתלמידיו להיעזר בתבניות תפישה אינדיבידואליות קודמות שלהם, ומתי דווקא להדגיש את שלילת התבניות המוכרות הללו. כולנו מכירים את התופעה של השלמת צורה חסרה, השלמת מלה החסרה אות או השלמת משפט מוכר כאשר חסרה מלה. פעמים רבות תופעה זו מסייעת לנו להתעלם משגיאות, לעיתים מבלי משים, ולהשלים ללא הפרעה את עקרי הדברים. ואולם אנו מכירים היטב את משחקי הצורות למיניהם אשר מתעתעים בנו. כולנו נתקלנו בתופעה בה פנינו מועדות למקום מסוים בשגרת יומנו ולעיתים משנחפוץ להגיע ליעד אחר ונאבד לשנייה את תשומת הלב, נטעה ונפנה באופן אוטומטי ליעד המוכר לנו בשגרת יומנו. עקרון זה עוזר לנו להגיב מהר יותר וטוב יותר באירועים המתהווים בשגרת חיינו. עקרון זה מסייע לנו גם להבין דברים טוב יותר ומהר יותר. אולם לעיתים אותו עקרון יוביל אותנו ליעד אחר לחלוטין מזה שאליו חפצנו להגיע. ומכאן לעניין לימוד והבנה של עיקרון או טכניקה בקראטה. הצורה השלמה היא ארגון הפרטים לידי תבנית ספציפית הכוללת תכונות תבניתיות שאינן קיימות באוסף אקראי של פרטיה השונים. כיוון, מהירות, סימטריה או א-סימטריה ויחסי גומלין שונים בין מכלול הפרטים או בין פרטים מסוימים לאחרים. קיימות טכניקות בהן כדאי ורצוי לעיתים להפריד את הפרטים על מנת להבין ולחדד מרכיבי טכניקה מסוימים. דוגמה לכך היא טכניקת בסיס אלמנטרי כמו "צוקי". אנו מסבירים מהם מרכיבי ה- "צוקי", מביאים הדגשים של יציבה, זוויות, אילו חלקי גוף משתתפים בפעולה ובאיזה סדר. אנו גם מדגישים את החיבור בין חלקי הגוף לכדי מבנה רצוי. מבודדים כל פרט ובוחרים להדגיש כיצד נכון לבצע וממה להימנע. לבסוף יש לתרגל את הטכניקה כולה כאוסף הפרטים שבודדנו. נדרשות שנות תרגול רבות על מנת להפיק את ה- "שלם" ממכלול המרכיבים הללו. דוגמה נוספת ומורכבת יותר, היא הפעלת ה- "טאנדן" (טאן-דן). האם ניתן להסביר מהם מרכיבי ה- "טאנדן"? כיצד הם פועלים? האם ניתן להתאמן על פיתוח "טאנדן"? התשובות לכל השאלות הללו נחלקות לשניים: התשובה הראשונה היא כמובן שכן. בוודאי שנוכל להגדיר ולהסביר מהו "טאנדן", את מיקומו, מרכיביו ואופן פעולתו. כמובן שקיימים תרגולים שונים על מנת לפתח "טאנדן". אבל זוהי תשובה תיאורטית בלבד ובעיקר מטעה. התשובה השנייה, המעשית, מורכבת הרבה יותר. יש בה אלמנטים פיסיולוגיים, טכניים, מנטליים, נסיון חוויתי של תרגול רב שנים, הכוונה נכונה ותהליך הבשלה. בדרך כלל המורה באוקינאווה אינו מרבה במלים ובהסברים פרטניים אודות ה- "טאנדן", אם כי הוא מזכיר, מדגים ומכוון לכך את המתרגל לעיתים קרובות. יש איכויות שהפקתן מותנית בתרגול, חוויה והבשלה משום מורכבות יחסי הגומלין של פיסיולוגיה-טכניקה-מצב מנטאלי. אותו שילוב מרכיבים היוצר את ה- "שלם", את האחד, אינו קיים באופן עצמאי באותם חלקים המרכיבים אותו. למעשה האינטראקציה בין אותם חלקים היא זו היוצרת את תכונות ה- "שלם" ועוצמתו. ניתן להמשיל את הדבר להבדל בין תערובת לתרכובת. תכונות התערובות תלויות בתכונות החומרים המרכיבים אותה. הן משתנות בהתאם לכמויות היחסיות של החומרים המרכיבים אותה. התערובת עשויה להיות הומוגנית (תמיסות שונות) או הטרוגנית (כמו שמן ומים). תרכובת לעומתה, נוצרת בתהליך התרכבות שני יסודות או יותר ותכונותיה שונות לחלוטין מתכונות היסודות המרכיבים אותן. במקרה הראשון תכונות המרכיבים שחברו יחדיו יצרו תהליך תגובה או כוח משותף מוגבר. במקרה השני איחוד המרכיבים יצר איכות שונה לחלוטין מזו של חיבור פשטני של המרכיבים השונים. האמנות אינה ניתנת לכימות. גם אם היא ניתנת להבנה אין הדבר מעיד על כך שהיא גם ניתנת לעשייה. ההבנה הינה סובייקטיבית, כל אחד על פי תפישתו. לעומתה העשייה או המהות, למרות היותה אישית ונדמה כי גם היא לכאורה סובייקטיבית, הרי שהיא אובייקטיבית ואוניברסלית. מדוע חשוב להבין את מהות עקרון השלם וסך חלקיו? משום שלעיתים נדרש לפרוט את השלם לחלקיו ולהתמקד בכל חלק בנפרד. אחר כך נוכל לחבר בין החלקים ולקבל תוצאה טובה יותר. לעיתים אחרות נדרש לוותר על הרזולוציה הגבוהה על כל פרט ופרט על מנת להתנסות בחוויה הכללית. דווקא המיקוד בפרט מסוים עלול להוציאו מהקשרו ולכוונו למקום מוטעה. תפקידו של המורה הוא להחליט מתי לעשות שימוש בגישה של פירוק לגורמים ומיקוד ברזולוציה גבוהה על מרכיב בודד, ומתי לבחור בגישה האחרת, היא גישת השלם. איציק כהן 15/08/2017 חזרה לדף המאמרים