טכניקות בארגז הכלים של אמנות הלחימה / מאת איציק כהן ארגז הכלים על תוכנו באמנויות הלחימה הקלאסיות נתון אך אינו מוגבל. סך הטכניקות אמנם מוגבל אך שילובן זו בזו בגישות שונות יוצר מגוון אפשרויות אינסופי מורכב. מרחב האפשרויות מתאפשר מהבשלת הגורמים הבאים: אופן הבנת הטכניקה לעומקה ראייה גלובאלית של מרחב הטכניקות יחסי הגומלין בין הטכניקות ורסטיליות, כלומר היכולת לעבור ממהלך למהלך או מגישה לגישה אמני לחימה מנוסים מכירים את רפרטואר הטכניקות כולו וכמעט בלתי אפשרי לחדש או להוסיף לארגז הכלים כלי נוסף, דהיינו טכניקה נוספת שנעלמה מעיניהם. בכל זאת אמנות הלחימה הקלאסית היא בלתי מוגבלת לא רק בממדים המנטאלי והרוחני אלא גם בממד הטכני. שתי סיבות לכך: האחת היא התפישה הסובייקטיבית של הלוחם, המורה, ביה"ס או השיטה לטכניקה מסוימת. הסיבה השנייה היא הקשרים וההקשרים בין הטכניקות השונות אשר יוצרים אינסוף אפשרויות. ניקח לדוגמה טכניקה בסיסית כמו "גדאן-בראי" (חסימ/הסטה תחתונה בקראטה). א. ניתן לבצעה בתבנית תנועה זהה למספר מטרות - הגנה, תקיפה, שחרור מתפיסה, הפלה. ב. תבנית/מסלול תנועה שונה – ישיר, מעגלי, עם אוריינטציה קדימה או הצידה להסטה, אורך מסלול תנועת הזרוע, רוטציית הזרוע בתנועה. ג. אזור/נקודת המגע בזרוע המבצע עשויים להשתנות – חלק הזרוע החיצוני, או הפנימי או העצם. ד. אזור/נקודת המגע בה מתבצעת הטכניקה על היריב/פרטנר עשויים להשתנות –המבצע עשוי להגן/לתקוף/ להסיט/להוביל/להשתחרר/להפיל את היריב. ניתן להיכנס לרזולוציה גבוהה יותר. נניח למשל כי כוונת המבצע להסיט את אגרוף התוקף תוך כדי תקיפת ידו. כעת על המבצע לבחור בדיוק רב היכן וכיצד הוא מתכוון לפגוע ביד היריב, בעצם הזרוע, בשריר, בגיד, בעצב, מתחת למרפק, ממש עליו או מעליו, האם קיימת כוונה גם להוציא את היריב משיווי משקלו ואם כן לאיזה כיוון. נפתחות אינסוף אפשרויות למבצע וכל אחת מהן משנה את הזווית, מיקום הטכניקה, התזמון, הטווח, אופן הפקת העוצמה ופרמטרים נוספים. כל אלו נגזרים מן הגישה ומן הכוונה ומצויים ברמה הטקטית של ביצוע הטכניקה. למשל האם אני נוקט בגישה רכה או קשה, האם אני מעוניין ללכת עם תנועת התוקף ולהובילו למקום הרצוי לי, להסיט אותו ממסלולו מבלי שירגיש או לשבור את תנועתו באופן חד. האם כוונתי התקפית או הגנתית. האם אני מעוניין לגרום לנזק כזה או אחר או שאינני מעוניין בכך. האם אני מעוניין להמשיך בטכניקה עוקבת ואם כן באיזה טכניקה. המורים ובתי הספר בשיטות השונות נוקטים במגוון גישות עם העדפות כאלו ואחרות. ככלל ניתן לסווג את תבניות התנועה ולשייכן לשיטות השונות. לדוגמה חסימת זרוע בגובה ביניים ("אוצ'י/סוטו אוקה" השם משתנה ע"פ ביה"ס). התנועה משלבת בו זמנית Flexion, Abduction ורוטציה חיצונית Lateral Rotation של הזרוע. ב- שורין-ריו Shorin-Ryu\Shuri-Te נהוג לבצעה כטכניקה ישרה או קווית בעוד שב- שוריי-ריו Shorei-Ryu\Naha-Te נהוג לבצעה במסלול עגול. כמובן שאין זו שאלה של מה יותר טוב או יותר נכון. כל גישה יוצאת מתוך הנחות או אקסיומות שונות ובונה את תבניות התנועה והטכניקה הבסיסיות בהתאם להן. למשל העדפת עבודת בסיס בטווח קרוב או רחוק, שימוש שונה בגוף, בפוזיציה ובתנועה במרחב. תוצאות מחקר רב שנים שערכתי מובילות למסקנה שמבחינה היסטורית לא הייתה הבחנה בין שורי-טה ו- נהא-טה. קלאסיפיקציה זו היא תוצר של סוף מאה 19 ותחילת המאה ה- 20, עת נוצר הצורך להתאים את הקראטה לסביבה המודרנית ולקהל היעד החדש. נושא זה הוא מחוץ לדיון הנוכחי ואני דן בו בהרחבה בספר שאוציא לאור בקרוב אודות מגמות בהתפתחות הקראטה לאורך ההיסטוריה. מתרגל אשר מרגיש כי מיצה את אמנות הלחימה בה הוא עוסק וכי היא אינה מחדשת לו דבר, טועה באופן חד משמעי ולמעשה אינו מבין את האמנות. אינני מתווכח עם הרגשתו/ה הסובייקטיבית אלא מתייחס לעובדות אובייקטיביות. יתכן והמתרגל איבד עניין באמנות אך אין הדבר אומר שאין לאמנות מה להציע. אני יוצא מנקודת הנחה שלמורה איכותי תמיד יש מה להציע ולכן מוסיף בהסתייגות כי מורה זה או אחר, אינו נציגה היחיד של האמנות. יתכן והתלמיד אינו בשל דיו. אמנות לחימה קלאסית/מסורתית דורשת סבלנות והשקעה קונסיסטנטית לאורך זמן. בראיית אמנות הלחימה הקלאסית, תפקידו של המורה הוא לכוון את התלמיד בדרכו. מורה אשר מציע לתלמידו קיצורים להשגת מטרות קצרות טווח במקום לימוד מתוך תרגול, חוויה אישית והפנמה, חוטא למטרה בטווח הרחוק. על התלמיד ללכת בדרך מורהו, בדרך האמנות, לחוות את הדרך בעצמו. כאשר יבשיל התלמיד ויהיה מוכן לשלב הבא, הוא יזכה לידע נוסף לעומק היריעה ולרוחבה וכן לתובנות חדשות/נוספות. כל טכניקה מציעה אינסוף אפשרויות. כל טכניקה ניתנת להתבוננות מכל זווית במעגל, כלומר 360 מעלות/אפשרויות. לאחר שסבבנו והשלמנו בדקדקנות את המעגל כולו, נתחיל שוב מחדש, כאשר המעלה ה- 361 חופפת למעלה 1, אבל עתה אנו חוזרים להתבונן בטכניקה למודי נסיון ועם תובנות אחרות, שונות, זהות- מגובשות יותר. תהליך זה הוא אינסופי ומרתק יותר ויותר. כל אמנות מהווה עולם ומלואו וככל שנעסוק בה יותר כך נגלה, נפיק ונהנה יותר. כאן המקום להזכיר את המונח "שו הא רי" 守破離 Shu Ha Ri, ששורשיו בטאואיזם ובזן בודהיזם ומשם זלג גם לאמנויות הלחימה. המונח מיוחס להשלמת המעגל וחזרה למצב ראשוני, בו אנו מבינים את הדבר כפי שהוא. מונח זה מתואר באופנים שונים על ידי מורים שונים אך העקרון חד הוא. קיימים שלושה שלבים בדרכו של האמן/התלמיד. - בשלב הראשון התלמיד ממעט בשאלות ומתמקד באתיקה ובתרגול הסגנון במסגרת ביה"ס. - בשלב השני התלמיד יכול לפתח יכולת התבוננות משלו, עליו לחקור ולשאול. - בשלב השלישי התלמיד מגיע לנקודה הראשונית ומתחיל מבראשית, הפעם עם תובנה משלו. מדובר בתהליך ארוך טווח ויש המעריכים כל תקופה בכ- 20 שנים. גם בין המתמידים לא כל אחד יזכה להגיע לשלב השלישי. בסופו של ענין הגישות השונות באות כולן לידי ביטוי במגוון אמנויות הלחימה כאשר כל אמנות מאמצת לה אווירה משלה. השוני בגישה המתודית בין האמנויות נובע מסיבות שונות ובהתאם לכישורים, לתפישה, לנסיון, לסביבה, לשימוש בכלי כזה או אחר ולמיומנויות של מייסד השיטה והדוגמאות הן רבות. יו-פיי Yue Fei , מייסדה האגדי של אמנות השינג-אי Xing-Yi\Qing-Yi, למשל התמחה בחנית ומוטיבים מלוחמה בחנית עוברים כחוט השני באמנות זו (לשם הדיוק נציין שאין סימוכין היסטוריים לכך). קאנבון אואצ'י Kanbun Uechi שהיה בעל מבנה גוף חזק הדגיש עבודת חיזוק גוף.כמו כן מוטיב חמיקת הגוף Ten-Shin\Tai Sabaki ב- אואצ'י-ריו על זרמיו פחות דומיננטית מזו המצוייה בשורשיו ההיסטוריים של הסגנון, ב- פאנגאי-נון Pangainoon. דוגמה נוספת היא אנקו איטוסו Ankoh Itosu, אחד המורים החשובים בגנאולוגית הקראטה אשר החל במיסוד מתודי של הקראטה תוך שימת דגש על פוזיציות נמוכות ותנועה ברורה אך קצב העבודה הכללי הואט. כך הורחבה השונות על ציר הזמן בין השיטות ובין הסגנונות השונים. יחד עם זאת הרי שקיים מחנה משותף רחב משום המטרה הראשונית של כל אותן שיטות – לחימה. סדר הדברים והמינונים בתהליך משתנים אך למרות מגוון ארגזי הכלים, הרי שהם מכילים כלים דומים. רכישת יסודות הבסיס ועקרונותיו, הבנתם והפנמתם מצויים בתרגול רב ובמאמץ נכון בהכוונת מורה. ללא תנאים אלו לא יתאפשר למתרגל להתמחות באמנות לעומקה. נקודה אחרונה חשובה עליה אתעכב: המורכבות מצויה בפשטות. משנפרוט לפרטים ברזולוציות גבוהות את הטכניקות הפשוטות והבסיסיות ביותר, נמצא שה- "קיהון" (הבסיס) הוא בעצם בעל המורכבות ברמה הגבוהה ביותר. לכן ככל שאמן הלחימה ותיק ומנוסה יותר כך הוא מייחס חשיבות רבה יותר, עוסק ומתעמק יותר בבסיס. הבסיס הוא זה המאפשר הבנה וביצוע יעיל של כל אותן קומבינציות אינסופיות. לכן אל לנו לומר כי "מיצינו את האמנות" אלא לחקור מדוע אנו מרגישים כך על מנת שאכן נוכל להפיק מן האמנות את אשר היא מציעה לנו. תהליך הלימוד והעיסוק באמנות הלחימה לעולם אינו מסתיים ומדי תקופה נמצא בו רבדים חדשים. ככל שנאריך וככל שנעמיק באמנות כך ירד קצב ההתקדמות הטכנית אך יתקיים תמיד. לעומתו הרבדים העמוקים של האמנות כמו קשב אישי, אינטראקציה עם פרטנר ועם הסביבה, קצב, טווח, תזמון ואסטרטגיה יקבלו ביטוי רב יותר. אחר כך המיקוד הפיסיולוגי, הפיסי והמנטאלי יתעצמו. האינטואיציה היא זו אשר תתפוש את מקום המתודה המובנית, ממש כפי שהתחלתם, אך הפעם יהיה זה מתוך ידע, נסיון, תובנה ועוצמה. איציק כהן 25/07/2013 חזרה לדף המאמרים