מאמר – הקראטה כדרך / מאת איציק כהן המונח "דרך" 道 (DO) שגור בפי כל אדם שעסק או עוסק בקראטה. לאמנות הקראטה לא היה שם מוגדר ומוסכם עד לשנות ה-30 של המאה ה-20. לעיתים כונתה האמנות פשוט בשם "טה", כלומר "יד" או לחילופין "היד המקומית". "יד" זו דרה בכפיפה אחת עם "יד טאנג" ( טודי Toadi 唐手), כינוי שניתן לעיסוק באמנות הלחימה מן הכפר קוממורה Kumemura (או בקיצור "קומה Kume") ומעיד על על ההשפעה הרבה של האמנויות הסיניות על זו המקומית. שמה המודרני המלא של "היד האוקינאוית המקומית" כפי שאנו מכירים אותו כיום, "קראטה-דו" לאמור "דרך היד הריקה", הוזכר לראשונה מעט לאחר תחילת המאה ה-20 ונקבע רשמית רק בשנת 1937. לשם זה כפל משמעות: האחת כפשוטה, אמנות לחימה ללא כלי נשק. למשמעות השנייה עומק אתי פילוסופי והיא משקפת תפיסה, גישה ואורח חיים. המונח "דו 道 Dō" משותף לכלל אמנויות הלחימה היפניות המודרניות כגון ג'ודו, קנדו, איאיידו, קיודו ואמנויות יפניות בכלל כמו אמנות כתיבת הקאנג'י "שודו 書道" או טקס התה המפורסם "צ'ה-דו Chadō 茶道". שם המקום בו עוסקים בקראטה נגזר אף הוא מאותה משמעות: "דוג'ו 道場 Dō ", כלומר "המקום בו עוסקים בדרך", ללמדנו שעיקר העיסוק בקראטה הוא העיסוק ב- "דרך". מהי אותה דרך? לכאורה התשובה ברורה וכתובה כמעט בכל מקום: שקט ושלווה, שלום, צדק, מוסר, ענווה, נתינה, כיבוד הזולת, השקעה, מאמץ, דבקות במטרה ועוד מונחים רבים, שרובם ככולם נכונים. ובכל זאת תפיסת המונח לעומקו משתנה מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה. המונח דוג'ו נקרא בסינית דַאוֹ ג'אַנג Dao Jang, לאמור אולם/היכל או בפשטות "מקום הדרך", כאשר בעבר נערכו במקומות אלה טקסים פולחנים ותרגולים אזוטריים למיניהם. בתקופות מאוחרות יותר הושאל המונח לאמנויות הלחימה ויובא ליפן. כפי שהוזכר בראשית המאמר, אמנויות הלחימה המודרניות ביפן זכו לסיומת "דו" בעוד האמנויות העתיקות, קרי אלו המכונות "קוריו"古流, זוכות פעמים רבות לסיומת "ג'וטסו"術 , שפירושו אמנות או טכניקה. ביפן שלאחר רסטוראצית מייג'י בשנת 1868 ובמיוחד מראשית המאה ה-20, כמעט ולא היה צורך בלחימה כפי שבעבר אך רצוןן העם היפני לשמר את מורשת הלוחם ואת רוח הדברים הוליד את האמנויות המודרניות ונתנה להן הסיומת "דו Dō 道". כך למשל הפך האיאיי-ג'וטסו לאיאיי-דו ונולדו אמנויות שנגזרו מאלו העתיקות כגון ג'ודו ו- אייקידו. מכאן אנו למדים שהעיסוקים הפיסי והטכני באמנות הלחימה, חשובים ככל שיהיו, מהווים בסך הכל מסדרון אל עולם מוראלי, רוחני, אתי, פילוסופי, מנטאלי. לבסוף מתבטא עולם זה גם בעוצמה וביכולות פיסיות או טכניות מפותחות אך הן פועל יוצא של תרגול רב ומאמץ נכון דרכם נבנה מצב מנטאלי ייחודי. כך נתפס הקראטה באוקינאוה כאשר התכונה החשובה ביותר לאדם המגיע לדוג'ו היא טוהר לב. ניתן להשתמש בקראטה ככלי בריאותי, טיפולי, חינוכי, להגנה עצמית ויש כאלו אשר עוסקים בו כספורט. ואולם הקראטה האותנטי על מידותיו וגישתו המקוריות, מוביל אותנו לשיפור תמידי בכל תחומי החיים, וזוהי סגולתו. על מנת להתקדם ולהשתפר יש להתמיד בלימוד ובתרגול לאורך זמן. בין המוטיבים החשובים בעולם הקראטה נמצא סבלנות, אורך רוח, מוטיבציה והתמדה. המתרגל שרוי בתהליך ארוך שאינו מסתיים לעולם ושכרו בצידו, כפי שנאמר, בכל תחומי החיים. על מנת להתקדם בדרך זו דרוש מאמץ, מאמץ נכון. "מאמץ נכון" הוא מונח הלקוח מן הבודהיזם ומצוי למעשה בכל תחום, זמן ומקום. המונח בה להדגיש כי אין זה מספיק לעשות מאמץ אלא על אותו מאמץ לכוון למטרה או למקום מסוים או במלים אחרות, להיעשות באופן הנכון. כלומר על התהליך המתהווה להיות בכיוון הנכון ובקצב הנכון. משול הדבר לאדם הבוחר שביל אשר יובילו ליעד כלשהו. גם אם ילך האדם יום וליל בשביל המוביל למקום אחר, הרי שלא יגיע למחוז חפצו גם אם יתאמץ. יתכנו מספר שבילים המובילים ליעד מסוים ויתכן שכל אחד מהם יספק נופים וחוויה שונה, אך עדיין הם יובילו אל היעד. הזן בודהיזם הסיני והיפני, כל אחד לגישתו, דרשו גם הם ב- "דרך". כך גם ה- טאו/דאו (Tao\Dao) וכן ה- שינטו (Shintō 神道). זרמים מסוימים בזן קוראים להשיל ואף להשליך מעליך את הדרך ברגע שהגעת אליה. כלומר הדרך טובה כל עוד אנו בדרכנו למקום אליו היא מובילה אך משהגענו אין לנו עוד צורך בה. הערה: בדר"כ טיעון זה מופיע בזן כאשר השימוש בטיעונים סותרים לכאורה או אבסורדיים שכיח מאד באסכולות זן מסוימות. השימוש באד-אבסורדום נועד על מנת לפתוח את המצב המנטאלי ואת הבנתו של המתרגל ולהוציאו מתבניות ומקיבעון מחשבתי על מנת להגיע אל האמת. להגיע אל הרציונל בחשיבה לא רציונלית לכאורה. אין הכוונה לשכוח את הדרך אלא להבין שהדרך היא כלי על מנת להגיע אל היעד ואינה היעד עצמו, אך בשום פנים ואופן היא אינה מחנכת לזלזול. והרי משאדם הגיע להשלמה (בנבדל משלמות) עצמית ולאינטואיציה מבוססת נסיון וחכמת חיים אין הוא זקוק עוד לגינונים חיצוניים שיובילוהו כפי שאדם הבקיא בסביבה אינו זקוק עוד לנקודות ציון אשר יזכירו ויסמנו את מיקומו וכיוונו על מנת שלא יאבד. הטיעון נשמע הגיוני. הדרך היא אמצעי על מנת להגיע אל המטרה אך לא המטרה עצמה. ויחד עם זאת, במיוחד בעולם המזה"ר, לדרך חשיבות רבה. יש האומרים כי אם נלך בדרך הנכונה תושג המטרה מאליה. טיעון זה אכן תואם את עקרון ה- "ככות" המצוי בזן ובעצם בכל דבר. יתירה מזאת, לחוויה אותה עובר המתרגל בתהליך או בדרך יש חשיבות רבה. דרכה סופג המתרגל את המידע והופך אותו לידע. משהגיע המתרגל ליעד אין לו עוד צורך בדרך אך הדרך עדיין ממשיכה להתקיים ואחרים הולכים בה. העקרונות מקבלים משנה תוקף אך עתה אין עוד צורך לשנן אותם. הם אינם מלווים עוד את האדם אלא הפכו לחלק ממנו. כאשר אנו מייבאים את המונח "דרך" אל המאה ה-21 בעולם המערבי ראוי לברר למה כוונתנו. העולם שלנו היום הוא עולם תחרותי יותר וסובלני פחות מאשר בעבר. הסביבה דינאמית ובה סדרי הגודל וחילופי המידע רבים הרבה יותר מאשר בעבר. השינויים רבים יותר, תכופים יותר ומהירים יותר. התהליכים מורכבים יותר ומהירים יותר. כל אלו נכונים כאשר אנו מתמחים בתחומים טכניים אולם אם נעבור אל התחומים האמנותיים, המנטאליים, הנפשיים הרי שדבר לא השתנה. אנו עדיין זקוקים (גם המוכשרים שבינינו) לצבירת ידע מעשי בן שנים על מנת להגיע למיומנות גבוהה. עדיין דרוש תרגול, נסיון ופרספקטיבה. עדיין דרושה הבשלה נפשית בקדירת החיים. בל נשכח שעל כל אלו להתהוות בשביל הנכון או בדרך הנכונה, בקצב נכון, ורצוי מאד במאמץ נכון. המונח "דרך" מקובל באמנויות הלחימה המכונות: "עתיקות", "מסורתיות", "קלאסיות" בשונה מאלו המודרניות אשר פונות יותר אל הזירה ואל הספורט ההישגי. ההבדל הוא בגישה, באופן הלימוד והתרגול, בסביבה, באווירה, ביעדים ולעיתים גם בתוצאה. אין דרך אחת עדיפה על רעותה באופן אבסולוטי והדבר תלוי בעיני המתבונן או הצועד בדרך. אנו בוחרים את היעד ובהתאם לכך את הדרך. אם היעד למשל הוא ספורט הישגי הרי שדרך זו שונה מן הדרך המובילה ליעדים אחרים כמו למשל התחום הטיפולי או הגנה עצמית". כל אלו אינם מכונים "דרך" בעולם אמנות הלחימה משום שאין בהם את המרכיבים הבסיסיים, כפי שמתייחסת אליהם אמנות לחימה אותנטית/קלאסית/מסורתית. מכיוון שהמונח "דרך" הוא מונח מסורתי הרי שמשמעותו שונה מזו בה משתמש אדם שאינו מצוי באמנויות הללו. "דרך", היא מונח אתי פילוסופי בעל משמעות שמעבר למשמעות הפיסית והמוטיב התחרותי-הישגי אינו קיים בה ואינו רלוונטי כלל. זוהי התמודדות של האדם אל מול עצמו לאורך זמן, בסבלנות ובעקביות. זהו תהליך של קשב עצמי וקשב לסביבה, של התבוננות עצמית ושל התפתחות פיסיולוגית ופיסית, רוחנית ומנטאלית. לתהליך זה אין סוף והא נמשך כל עוד נעסוק בו. התהליך אינו קל והוא דורש תעצומות רבות. העומק והעוצמות הידועים לנו מתוך אמנויות הלחימה אינן ניתנות להשגה בזמן קצר, אלא בתהליך ארוך ומפרך, אם כי מהנה. אנלוגיה מן העולם המערבי הם השלבים בדרך הארוכה אותם עוברים זמרי אופרה מקצועיים, אשר מגיעים לשלב ההבשלה בסביבות גיל 35 ואשר איכות קולם מגיע לשיאו בסביבות גיל 45. באמנויות הלחימה קיים מונח השאול מן הטאואיזם, "שו הא רי 守破離 ". בשלב הראשון, המתרגל לומד ומתרגל בסיס בסגנון ובמסגרת ביה"ס. המדקדקים טוענים כי בשלב זה כל שאלה היא מיותרת. בשלב שני נוספת ללימוד ולתרגול יכולת התבוננות וחיפוש אחר תשובות לשאלות. בשלב השלישי, אם בכלל יגיע אליו המתרגל, הוא מתחיל מבראשית עם תובנה משלו. ועם כל זאת, ברגע שאנסה להגדיר את ה- "דרך" אחטה וגם אחטיא למטרה משום שהדרך אינה דרך, הכיוון אינו כיוון והמטרה (שעשויה להשתנות מאדם לאדם) אינה בדיוק מטרה. רבים הם המגיעים לדוג'ו ומבקשים להתאמן למען מטרה מסוימת ואחר תקופה מוצאים עצמם ממשיכים להתאמן בעבור משהו שונה לגמרי. דרכו של הקראטה היא דרך העיסוק בגוף, בתנועה, בטכניקה, במוסר וברוח. דרך כל אלו מגיע המתרגל לריבוא הדברים בכל תחומי חייו, האישי, החברתי, הבריאותי, הרוחני. הקראטה הוא הכל ולא כלום. הקראטה הוא כלי שמרגע שלמדת להשתמש בו, אתה כבר אינך "עושה", "עוסק", "מתאמן" או "מתרגל" אותו- אתה חי אותו. ואתה, את ואני נקבע אם נהיה לנחל אכזב בו המים הנקווים מדי פעם סורחים ובאושים או שמא נהיה לנחל איתן בו זורמים המים חדשות לבקרים, חוצבים לאיטם בעקביות ובטבעיות בתוואי הנחל ומעניקים חיים לו ולסביבתו. ציטוט מתוך ספר הדרך והסגולה/ מאת לאו דזה (המאה הששית לפנה"ס) "דרך שאינו אלא דרך אינו דרך הקבוע, שם שאינו אלא שם אינו שם הקבוע." איציק כהן 15/01/2013 חזרה לדף המאמרים