קראטה, ריוקיו-די והגנה עצמית / מאת איציק כהן אמנויות הלחימה כיום נחלקות למספר סוגים אלו המכוונות לפן הבריאותי, אלו המדגישות את המוטיב התרבותי-מסורתי, אלו הפונות לספורט חובבני ו/או תחרותי, אלו המדגישות את המוטיב האתלטי לראווה ואלו העושות שימוש מאד מוצלח באמנות הלחימה לטיפוח אישי, חברתי ואף טיפולי. סוגי אמנויות הלחימה הללו מתפלגות על מספר קווי רצף כגון אמנויות קשות ורכות, רמת אגרסיביות שונה, גישות הוליסטיות ולחימתיות. שורשי הקראטה מצויים בימי ממלכת ריוקיו, שם צמחה הלחימה המקומית ללא כינוי מסויים וליתר דיוק היו לה מספר כינויים בו זמנית. אמנות זו התפתחה על ידי אנשי מקצוע משכילים בשירות הממשלה ובית המלוכה. אני מכנה לחימה זו "ריוקיו-די" Ryūkyū-di 琉球手, כלומר "יד-ריוקיו". בתקופה זו שימש "ריוקיו-די" לצרכי אבטחה ולחימה פר-אקסלנס. לאורך היסטוריה ארוכת שנים נוספו השפעות שונות על אמנות הלחימה המקומית באיי ריוקיו כאשר העיקריות ביניהן היו מסין, סיאם ויפן. קשרים ענפים היו לאורך מספר מאות שנים בין ממלכת ריוקיו לממלכת סיאם וניכרים מספר מוטיבים משותפים לקראטה ול-"מואי-בוראן" Muay Buran (אגרוף תאילנדי עתיק). מוטיבים אלו כוללים פוזיציות ושימוש במרכז הכובד שאינם אופייניים לאמנויות הלחימה הסיניות והיפניות. ההשפעה הסינית על ריוקיו-די ניכרת הרבה יותר ואכן סין נחשבה לידידתה הקרובה של ממלכת ריוקיו במשך מאות שנים. הקשרים הבילטראליים הללו התבטאו ביחסים דיפלומטיים, מסחר ואף השכלה. ריוקיו זכתה ליחס חם ומיוחד מן הסינים ולמעשה היוותה המתווך המסחרי הימי העיקרי בין ממלכות האזור. משלחות סיניות ויפניות שמרו על רצף פעילות גם לאחר השתלטות סטסומה היפני על האיים בתחילת המאה ה-17, ולא ייפלא איפה שההשפעה הסינית (מצפון סין ולהבדיל, מדרום סין) על ריוקיו הייתה מרובה בכל התחומים לרבות אמנויות הלחימה. השפעה יפנית על ריוקיו היתה גם לפני המאה ה-17. השפעה זו התחזקה באופן משמעותי לאחר השתלטות שבט ה- סטסומה על איי ריוקיו. בניגוד לדעה הפופוליסטית כי האוקינאווים, רובם ככולם, לא הורשו לשאת נשק, הרי שבפועל יש מסמכים היסטוריים המעידים על שימוש בנשק קר וחם לצרכי בטחון של בעלי תפקידים רשמיים באוקינאווה. השימוש בנשק היה בידיעת ובהנחיית סטסומה היפני. אנו יודעים בוודאות שאותם לוחמים אוקינאוויים התאמנו בבתי ספר של סטסומה Jigen-ryu ו- Ten-Ryu. האימונים כללו שימוש בחרבות, ג'וג'וטסו, כידונים, רומחים, נגינטה ואף נשק חם. ללחימה המקומית היו מאפיינים ייחודיים בנוסף להשפעות מן החוץ. אנו יודעים מעדויות היסטוריות של מבקרים על רשמים שהותירה אמנות הלחימה המקומית במיוחד בשימוש בגוף ככלי נשק, על השימוש העוצמתי בכפות ידיים פתוחות ועל מכת אגרוף חזקה מכל אשר ראו בעבר. התיאורים אמנם לא מפורטים בהיבט הטכני אך ניתן להבין בבירור על הרושם העז שהותירו על הצופים. מאז עברה אמנות הלחימה המקומית, כלומר "ריוקיו-די", גלגולים רבים. לאחר רסטורציית מייג'י בסוף המאה ה-19 ועל תפר המאה ה-20 היא נכנסה למעגל האזרחי. בתחילה שמשה אמנות הלחימה המקומית כהגנה עצמית ואחר כך נכנסה למערכת החינוך באוקינאווה ככלי יעיל לחינוך גופני ומנטלי. היה זה חלק מתהליך היפניזציה שכלל ניידות רוחנית לאומנית-מיליטריסטית באיים. אמנות הלחימה המקומית באיי ריוקיו עברה טרנספורמציה והותאמה לקהל הרחב. קאטות חדשות נוצרו, החלה קטגוריזציה של סגנונות, מאמרים וספרים יצאו לאור וכמובן שאמנות הלחימה האוקינאווית עברה שינוי משמעותי מבחינה תפישתית, מתודית וטכנית. בתקופה זו ניתן לה השם באופן רשמי הכינוי המוכר ״קראטה״ ("יד ריקה"), לעיתים בתוספת הסיומת "-דו" ("דרך"), כנהוג באמנויות היפניות שלאחר רסטורציית מייג'י. בתקופה זו כוון לימוד ותרגול הקראטה לטובת מסורת, חינוך ובריאות. הצורך בלחימה לא היה כבעבר. תהליך מגמתי זה משותף למעשה לכלל אמנויות הלחימה. בהשפעת יפן ואח״כ המערב, הפך הקראטה גם לספורט. כך שוב עבר הקראטה שינוי באווירה, בתפישה, בטכניקה, בעוצמה ובאתיקה. במקומות רבים הקאטות נלמדו ובוצעו בעיקר לצורך הוויזואלי. הקרבות הותאמו לפי חוקים ומסגרות שונות, הבסיס החשוב נשכח או הומר במוטיבים אתלטיים, והקודים האתיים שונו או פשוט נעלמו. ואולם גם בימינו אלה שומר הקראטה האוקינאווי על אווירה ייחודית, אתיקה, דגש חזק מאד על עבודת בסיס (קיהון), על קשב אישי, על פיתוח עוצמה, ועל הדבר החשוב ביותר, כוונה טהורה. הסביבה והתרבות האוקינאוויים מקנים לקראטה האוקינאווי בסיס חזק וייחודיות הבאה לידי ביטוי בעיקר בתשומת הלב האישית והחברתית. דרך אלו בתוספת שקידה רבה, מפיק הקראטה-קה האוקינאווי את האפיונים והעוצמה המאפיינת את הקראטה האוקינאווי. ומה בדבר הגנה עצמית? כלל ראשון בהגנה עצמית הוא להיות חכם ולא להיקלע למצב מסוכן. עקרון זה תואם את רוח התרבות האוקינאווית בכלל ואת רוח הקראטה האוקינאווי בפרט. ומה אם בכל זאת נתקל בצורך להגנה עצמית? לא ספורט או קרב זירה, לא ראווה, אלא לשם הגנה עצמית מצילה חיים. ובכן, כאשר אתה נאבק על חייך, אין מקום למותרות כגון התשת היריב, תנועות מיותרות או תמרונים מסובכים. השאיפה היא לנטרל את הסכנה במהירות, בפשטות וביעילות. נקודה. זוהי למעשה הסביבה בה התפתח הקראטה במקורו. לשם כך דרושה לא רק יכולת טכנית אלא גם ובעיקר יכולות גופניות ומנטליות. לשם כך נחוץ לימוד ותרגול של כל האלמנטים הללו לאורך זמן, ביסודיות, במסירות ובהתמדה. בקראטה האוקינאווי, הדגש על לימוד קיהון לפרטים ותרגול חוזר ונשנה מקנה נקודת התחלה טובה ממנה ניתן להתפתח היטב גם בממד זה. "אמנות הלחימה היא תרגול מאומץ" קאטה הקאטה מכילה אוסף בלתי מוגבל של אפשרויות טכניות להגנה עצמית בגישות וברמות שונות. אופן ביצוע הקאטה חשוב. בקראטה האוקינאווי אין ל- קאטה משמעות אסתטית אלא היא מעניקה קווי מתאר ללימוד והטמעה של מכניקת גוף, חיזוק הגוף, פוזיציות, קינסיולוגיה, שיפור הריכוז והעמקת ההבנה. שילוב כל אלו הופך לטכניקה בעלת מהירות ועוצמה. אם כיוון ההוראה הוא להגנה עצמית, הרי שהקראטה ימלא בנאמנות פונקציה זו. עיקרו של הקראטה הוא בשיפור מתמיד ואינסופי של המתרגל, כאשר אלמנט ההגנה העצמית הוא כאמור פועל יוצא מן התרגול אך אינו מהווה מטרה עיקרית. אני עושה הבחנה חשובה בין לחימה בידיים ריקות בין שלוש סביבות עבודה: האחת בסביבה רשמית או צבאית Military Close-Combat (אבטחת אישים או יחידות צבאיות למטרות שונות). השנייה בסביבה מקצועית אזרחית Civilian Close-Combat (אבטחת מקום או אירוע אזרחי). הסביבה השלישית והמוכרת לנו היא הגנה עצמית לכל אחת ואחד Self-Defence (כל מקרה לגופו. יש הבדל בסוג האיום, סביבת העבודה, יכולות המתאמן/ת ובמטרות. לדוגמא בין נהג אוטובוס לבין נערה המעוניינים בהגנה עצמית). לסיום הרשו לי להזכיר בקצרה שני נושאים, אסתטיקה ואתיקה. אלו הם שני נושאים חשובים שמכתיבים ומנתבים הלכה למעשה את אופי ואופן הפעילות בהווה ואשר יקבעו את כיוון ההתפתחות של אמנות הלחימה והמשכיותה בעתיד. אסתטיקה היא עניין של תרבות. מה שיפה בעיני האחד אינו תמיד יפה בעיני השני. האסתטיקה הופכת לבלתי רלוונטית הן בסביבת הלחימה וההגנה העצמית והן בסביבה הקלאסית וההתפתחות האישית. הקראטה האוקינאווי מכוון אל תוך האדם ולא מחוצה לו. אתיקה עומדת בבסיסה של כל ישות ומנגנון. ללא אתיקה נאותה לא ניתן יהיה להתפתח ולהגיע לתוצאות רצויות לאורך זמן. האתיקה היא הנתב המוביל ומכוון והיא הדבק המאחד את הפרטים לכלל מערכת. האתיקה היא אחריות והמשכיות. האתיקה היא האיכות והקיום. ״טוהר הנשק״ מעניק לחברה, לצבא ולחייל את כוחו המוסרי ושומר על איכותו המבצעית. טאי ג׳ונסוקו Tei Junsoku 程順則, המשכיל האוקינאווי הקונפוציאני ואיש החינוך מן המאה 17-18 (1663-1734) אמר: "ככל שתהייה משכיל וככל שתצטיין ב- Ti(אמנות הלחימה האוקינאווית), שום דבר אינו חשוב יותר מאשר לבבך, התנהגותך ואישיותך, כפי שהם באים לביטוי בחיי היומיום". מאטסומורה סוקון Matsumura Sōkon 松村 宗棍 בן המאה ה-19 השאיר אחריו מכתב בו הוא מציין שלוש סגולות כתנאי הכרחי להתמחות באמנות הלחימה לעומקה: קריאה, כתיבה ואריתמטיקה יכולות ביטוי ופרשנות קונפוציוניזם "לב וטכניקה - חד הם !" אם כך, על מנת את לעסוק באמנות הלחימה בהווה וכדי לפתח את אמנות הלחימה וליצור המשכיות, על המורה להיות בעל אישיות מיוחדת ולקיים את התנאים ההכרחיים הבאים: איכות טכנית, השכלה ואתיקה. המקצועיות, היכולת המבצעית והאיכות נובעים מן הבסיס עליו צומחת אמנות הלחימה ועליו צומח הקראטה-קה באופן אישי. למעשה שניים שהם אחד. חומר קריאה נוסף איציק כהן 27/06/2018 חזרה לדף המאמרים