אודות ריוקיו קובודו / מאת איציק כהן שרשרת איי ריוקיו 琉球 ממוקמת בין קוריאה ויפן מצפון, טאיוואן מדרום, סין ממערב והאוקיאנוס הפסיפי (השקט) ממזרח. איים אלה כונו בעבר בפי היפנים "האיים הדרומיים" ובפי הסינים "איי לוצ'ו Liuqiu\Luchoo". הפירוש המילולי למונח "קובודו" הוא "דרך צבאית עתיקה" או בתרגום חופשי "כלי נשק מסורתיים". 古 עתיק KO 武 צבאי BU 道 דרך DO השימוש בכלי נשק אלו קיים באיי ריוקיו מזה מאות שנים אולם השימוש בהם קיבל תנופה כתוצאה ממהלך הדברים על ציר ההיסטוריה, בו היו מספר אירועים בהם נאסר על המקומיים לשאת כלי נשק כגון חרבות. האיסורים הוטלו בתחילה על ידי המלכים המקומיים ששלטו על ממלכת ריוקיו. איסור ראשון חל במאה ה-15, עת איחד המלך שו-אשי Sho-Hashi את הממלכות: צ'וזאן, נאן-זאן ו- הוקו-זאן לממלכה אחת היא ממלכת ריוקיו. המלך שו-אשי פרסם את מסמך אחד עשר הסעיפים, בו חל איסור נשיאת נשק על התושבים המקומיים. פחות ממאה שנים אחר כך, בתחילת המאה ה-16 הטיל גם המלך המקומי שו-שין Sho-Shin איסור על נשיאת נשק. כמאה שנים מאוחר יותר, בסוף העשור הראשון של המאה ה-17, השתלט שבט סאטסומה היפני על האיים ואסר יבוא ונשיאת נשק על התושבים. כך גבר הצורך למציאת פתרונות חלופיים אפקטיביים לכלי הנשק באותה תקופה. עוד היו מיומנים בכלים אלו פקידי ממשל משכילים, כדוגמת מטסומורה סוקון Matsumura Sokon, שהתמחו בלחימה ובמשימות אבטחה למניהן כפי שיצוין בהמשך המאמר. כיוון שהידע באמנויות לחימה ובקובודו המקומי הועבר בסתר וללא תיעוד כתוב, קשה מאד להתחקות אחר העובדות על ציר ההיסטוריה. ובכל זאת אנו מוצאים אזכורים אודות ריוקיו-קובודו בשירים, בציורים ובחפצי אומנות וכן במסמכים היסטוריים שונים, חלקם סיניים ויפניים, המעידים כי כבר בראשית המאה ה- 12 עסקו המקומיים ב- "בוג'וטסו" Bo Jutsu, וב- "יאריבו "Yaribo. שרשי חלק מכלי הנשק הללו מצוי בסין אולם בדומה ל- "יד הריקה" גם הם קיבלו ייחוד מקומי הן בכלי הנשק עצמו והן באופי השימוש בו. רוב כלי הנשק הם כלים חקלאיים וכלים בסביבת המגורים אשר הוסבו לכלי נשק: "Bo\Kun" - מוט עץ באורך 6 "שאקו" (מידה שאורכה כ- 30 ס"מ). "טקו" - פרסת סוסים ובהמות משא שהוסבו לאגרופן. "סאי" – כלי ברזל דמוי מזלג ששימש בעיקר לזריעה. ה- "סאי" הוא כלי בעל שלושה חודים, כאשר החוד האמצעי ארוך ומצידיו שני חודים קצרים. קיימות וריאציות נוספות כמו "מאנג'י-סאי" (חוד קצר אחד מעוקל קלפי מעלה) ו – "ג'יטה-סאי" (בעל שני חודים בלבד, ארוך וקצר). סאי מסוג זה שימש ככלי עזר את שוטרי יפן. הווריאציה המקומית היא זו המוזכרת ראשונה. "נונצ'אקו" – שני מוטות עץ קצרים המחוברים בחבל קצר. כלי זה שימש כחלק מ- "מתג" בהמות משא. במקורם היו מוטות העץ הקצרים מעוקלים. "טונפה/טוייפה" – ידית עץ אשר שימשה במקורה כידית אבן ריחיים או כחלק מכלי עבודה חקלאיים כגון מחרשה. גם כלי נשק זה שימש ומשמש עד היום כוחות שיטור ואבטחה. "קאמה" – מגל קצר ידית ששימש לקציר. "טינבה" – כלי ייחודי שהיה עשוי בעבר משריון צב ים (כיום משתמשים בתחליפים סינטטיים) וכידון קצרצר המכונה "רוצ'ין", עשוי עץ וחוד מתכת בקצהו. "אקו" - משוט עץ אשר שימש בעבר את דייגי האיים והפך לכלי הגנה עצמית יעל ושימושי. "שוריצ'ין" - חבל או שרשרת מתכת ארוכה בעלת משקולות בקצותיה. בניגוד לדעה הרווחת כי כלי הנשק שימשו את האיכרים ופשוטי העם, שהיו דלי אמצעים, הרי שבפועל התמחו בכלי נשק אלה, כמו גם ביד ריקה, פקידים בעלי משרות ממשלתיות אשר שימשו גם כמאבטחים בבית המלוכה ובמשלחות דיפלומטיות. ככלל, רק בתקופה מאוחרת יותר, לאחר אמצע המאה ה-19 והילך, הפך העיסוק באמנויות לחימה לנחלת האזרחים. הכלים היו עשויים מחומרי גלם פשוטים וזמינים כגון עץ, מתכת וחבל ולכל כלי יש תכונות ייחודיות לו. מוט העץ הארוך למשל שימש לטווחים ארוכים. ה- "סאי" וה- "טונפה" שימשו לטווחים קצרים יותר ואילו ה- "נונצ'אקו" הוא כלי נשק המאפשר חופש תנועה ויכולת תמרון ייחודית בגלל החבל המקשר בין שתי מוטות העץ. פיגורות ידועות מעולם הקראטה עסקו גם כן בכלי נשק כאלו ואחרים. צ'וטוקו קיאן Chtoku Kyan למשל, למד קובודו מ- Chatan (Chirkata) Yara ו- Tokumine Peichin. מבוני קנווה Mabuni Kenwa למד "בו" ו- "סאי" מ- סיישו ארקקי Seisho Arakaki ומוטובו צ'וקי Motobu Choki תרגל "בו". קיימים מוטיבים משותפים בטכניקות ובקאטות בין קראטה לכלי הנשק האוקינאוויים. יחד עם זאת חשוב להפריד בין השניים. עמידות ותנועות מסוימות אשר מתאימות לכלי נשק כזה או אחר אינן בהכרח אופטימליות ללחימת יד ריקה ולכן ההבחנה בין השניים חשובה ולדעתי הכרחית. שינקן טאירה Taira Shinkin חזר מיפן לאוקינאווה ב- 1940 ומאחר והבחין בירידת פופולריות ה- ריוקיו קובוג'וטסו Ryukyu Kobujutsu (אמנויות הלחימה המקומית בכלי נשק) הוא הקים ארגון לשימור וקידום אמנות השימוש בכלי נשק אלו. ארגון זה זכה בהכרת אישים מובילים מסגנונות שונים כמו צ'יבנה צ'ושין, שימאבוקורו טטסו, שימאבוקורו אייסו, היגה סייקו, צ'ינן מאסאמי, נאגאמינה שושין, יאגי מאיטוקו, אואצ'י קאנאי, מיאאירה קאטסויה, טוגוצ'י סייקיצ'י, נאקאזאטו שוגורו, נאקאמורה שיגרו ומורים נוספים. נציין שאמנות השימוש בכלים אלה היא מיומנות בפני עצמה ואמנות מובנית לכל דבר ועיקר, בעלת קיהון, קאטות וטכניקות לחימה. קיימות מתודות לימוד מסודרות וידע כיצד לאחוז בכלי וכיצד להשתמש בו. כיום אמנות כלי הנשק המקומיים נפוצה באוקינאווה ורבים הם העוסקים בקראטה ובנוסף עוסקים גם בריוקיו-קובודו. דוגמה לכך הוא ארגון שימבוקאן, המתמחה בכלי נשק מקומיים ותחת קורת גג הארגון מתאמנים יחדיו אנשי קראטה ואמני לחימה משיטות ומארגונים שונים. מיומנות זו היא בעלת ידע אותנטי שהועבר במשך הדורות מיאביקו מודן, דרך טאירה שינקין אל אקמינה אייסקה דאי-סנסאי וממנו לסוקה אקמינה הירושי העומד כיום בראש הארגון. פרטים נוספים ניתן למצוא בדף ה- קובודו איציק כהן 07/05/2013 חזרה לדף המאמרים